<h1>מגן אבות להמאירי — הענין החמישי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
נהגנו ג"כ בכל גלילותנו מימות הגאונים והרבנים שהיו שם מימי קדם, שכל שהאירוסין והנשואין באים כאחד מברכים ברכת אירוסין וברכת נשואין על כוס אחד. ואף זו כשראו אותם התלמידים כן, נעשו מתמיהים עלינו וצווחו עלינו משמועת מברכים ברכת חתנים בבית חתנים וברכת האירוסין בבית האירוסין, (כתובות ז':) וכן מדין מצות חבילות חבילות (פסחים ק"ב:).
נמתי להם בני, מה החרדה אשר חרדתם אלינו ומה מצאתם בנו עול, התחשבו שנעלמה שמועות ברכות ארוסין וברכת חתנים מאבותינו ומרבותינו הגדולים, וכן צער גלגול חבילות. אלא הוי יודעים שבימי רבותינו היה מנהגם לקדש בשעת השדוכין וליתן זמן כפי המותנה, או מן הסתם שנים עשר חדש לבתולה ושלשים יום לאלמנה ואמרו ע"ז מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר"ל במקום שנכנסה לחופה, אבל (בבית) [ברכת] האירוסין ר"ל בשעת קדושין אין מברכין בו שבע ברכות אלא בבית האירוסין לבד, אחר שאינה שעת חופה. וזהו שהקדימו ברכת חתנים לברכת אירוסין, כלומר מברכין שבע ברכות בשעת החופה, אבל לא בשעת אירוסין. ואם ללמד שאין מברכין אותם כאחד, היה לו להקדים ברכת אירוסין, והיה לו לומר מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים, וכן אמרו למעלה ממנה בריתא אחרת, מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר אף בשעת אירוסין מברכין, וביהודה שנו כדי שיהא לבו גס בה, כלומר שביהודה נהגו ליחד החתן והכלה בשעת אירוסין ולבא עליה מיד, והיחוד היה להם במקום חופה להתר ביאה זו, אע"פ שלא לשם נישואין היתה אלא מפני גזירות השמדים ואונסין שהיו שם, על דרך מה שאמרו תבעל להגמון תחלה (כתובות ג':) והיו מכוונים להכניס אהבה ביניהם עד שאם ח"ו יארע שום אונס תהא אהבת הארוס חקוקה בלבה ולא תבעל לשום אדם ע"י פתוי אלא באונס גמור. וע"ד שאמרו (סנהדרין כ"ב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ומתוך כך תקנו לברך שבע ברכות אף בשעת אירוסין אחר ברכת אירוסין מיד בחופה כל דהו, מפני שכַלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (בריש מסכת' כלה), ומעתה הוא הדין בכל מקום שנוהגין להיות האירוסין והנשואין כאחד שעושין כן, ובחופה שאנו רגילין אחר ברכת אירוסין לעטף על ראשו מצנפת הכלה ושניהם תחת הטלית, ואין ספק שעל כוס אחד היו מסדרים את הכל. וכן הדין בכל מקום שנוהגים כן, שלא אמרו בשנוי מקום ובשנוי כוס אלא לפי הרגיל בזמנם שהיו מקדשין בזמן אחד ובבית אביה, ונושאים בזמן אחר ובבית הבעל, אבל כל שהדבר נעשה כאחד, אף הוא נעשה על כוס אחד, ובזו קדושין ונשואין נעשין כאחד, שהחופה נעשית בעיטוף מצנפת הכלה על ראש החתן.
ומה שהם באים לחלוק על כוס אחר משום חבילות חבילות אין זה כלום. מידי דהוה אקדושא ואבדלתא שמסדרים אותם על כוס אחד ביקנה"ז ומפני שקדוש והבדלה שניהם באים לענין אחד, והוא קדושת שבת. ואף קידושין וחופה שניהם לדבר אחד נתכונו ואין לחופה שום עיקר בלא קידושין וגמר קידושין היא אעפ"י שגדולי צרפת כתבו בה (מראש תני) [מדאשתני] קטלא אשתני כסא, מילי דבדיחותא נינהו. דהא קידושא ואבדלתא אשתני ליה טפי, דמלאכה בשבת בסקילה וביום טוב בלאו, ולא אשתני כסא. ועוד שהרי בכל מקום נוהגים לסדרם בברכת המזון הן ביום ראשון לכלם, הן בשאר ימים לפנים חדשות, או ברכת אשר ברא אף בלא פנים חדשות, וכל שכן שברכות חתנים חלוקות מברכות המזון יותר משל ברכת אשר ברא אף בלא פנים חדשות, (וכל שכן שברכות חתנים חלוקות), אלא שהדברים ברורים כשיטתנו, כל זמן שיהיו האירוסין והנישואין בזמן אחד כמנהג שלנו.
ואחר כן ע"י גלגול זה, הגידו לי בשם אותו הרב שהיה מנהיג לחתום בברכת אירוסין ברוך אתה השם מקדש ישראל, ולא היה חותם בה ע"י חופה וקידושין, והשיבותי להם, כמה רב גבורינו שאתם דורשים ומוסיפים וגורעים להחליף את הגירסאות ולשנותם למה שתרצו, והלא סוגייא ברורה בראשון של כתובות (דף ז':) מאי מברך וכו' וחותם בה מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. וכן הוא במסכת כלה (פ"א), ואף מן הסברא אין נראה כדבריכם שמקדש ישראל משמע בקדושת כלל המצות, ואין זו חתימה מעין פתיחה, אלא צריך לחתום בחתימה שמעין פתיחה והוא קדוש עריות, וזו ודאי ע"י חופה וקידושין היא. ומ"מ אח"כ מצאתי הגירסא שלהם בחתימה זו בהלכות הרב אלפאסי ז"ל ספרדיות, אלא שעל כל פנים הדברים נראים כשיטתנו ומן הטעם שכתבנו.
